הרבה שנים חייתי בחו"ל.

בכל מיני מקומות בעולם.

ובכל מקום – הייתי ממש גאה להיות ישראלית. להשוויץ במדינה שלי. לדבר בשבחה.

כשמישהו אמר משהו לרעתה, ניצת בי גפרור ורק חיכיתי להדליק אש, מיהרתי ליצור שיחה בנושא ולבטל את דברי המתקומם כנגד הארץ שלי.

ולאחרונה, מסתובבת ברחובות רוטשילד בתל אביב ומצטרפת להפגנות חברי באוהלי המחאה הפזורים בשדרה, אני יותר ויותר גאה בארץ הזו.
אנחנו, שעובדים קשה, משרתים בצבא הנהדר שלנו, לומדים באוניברסיטאות ומשלמים מיסים בזמן, מרימים בתקופה האחרונה יותר ויותר את קולנו למען השקט הפנימי אצלנו בבית.

מחאות וירטואליות ומחאות ברחובות…

זה החל במחאות בפייסבוק. לאחרונה היה לי ראיון שעשו לי בנושא:

המראיין:

שמנו לב שלאחרונה נהיה מין טרנד של מחאות בפייסבוק; האם את יכולה להסביר מאיפה זה מגיע, מדוע זה דווקא מגיע עכשיו והרי אנשים משתמשים בפייסבוק מספר שנים. האם זה מגיע לאור המחאות בעולם העברי שמתארגנות דרך הפייסבוק

תשובתי אליהם:

דבר ראשון חשוב לזכור שהפייסבוק – לא עוסקת במותגים אלא עוסקת באנשים.
ואם נסתכל רגע על כל ננתח לרגע את מקרה "מחאת הקוטג'" – הרי שגבינה לבנה, ביצים ומוצרים בסיסיים אחרים, יקרים אף הם. כלומר – זה לא באמת שאנשים מחו כאן על הקוטג'.
אבל בחיים הכל עניין של טיימינג. והקוטג' הגיע בטיימינג שבו היתה נקודת שבירה לצרכנים והיא פרצה בכל הכוח במחאה על מחירי הקוטג' בפייסבוק.
עכשיו, זה לא שזו הפעם הראשונה שיש מחאות או התאגדות אזרחים בפייסבוק, לדוגמא – דף פייסבוק כנגד מחירי הנדל"ן ההולכים וגדלים, עצומה פייסבוקאית כנגד מחירי הנסיעות באוטובוס אגד היו קיימים אף הם אך השפעתם לא היתה גדולה ולא התרחבה אל מעבר להרבה לייקים בדף שלהם, מאחר והם לא היו באותה נקודת שבירה קריטית ולא בטיימינג הנכון.

אז למה זה קרה עכשיו?

מהסיבה הפשוטה מאד – לאנשים פשוט נשבר. הקוטג' היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא במקרה היה שם. אם הוא לא היה – היה משהו אחר. אך בסופו של דבר, הכל בחיים זה עניין של טיימינג.
תוסיף לטיימינג ולחמתם של האזרחים דלק – ומיד תפרוץ אש.

ומאחר ואנו חיים בעידן הפייסבוק, אותה מדיה המבוססת על תקשורת בין-אישית – היה קל הרבה יותר להצית את האש, כאשר היא בעצם הלכה ותידלקה את עצמה בעזרת ההפצה הויראלית שהפייסבוק מאפשר.

פעם, היה לוקח למחאה הרבה יותר זמן להתפשט. דוגמא לכך, היא שב2003 התקיימה הפגנת ענק בארה"ב, אליה הגיעו מאות אלפי אנשים אך ורק עקב מכתבי שרשרת אשר הופצו באימיילים וקראו להתנגדות המלחמה בעיראק ולהצטרפות להפגנה. כלומר – האינטרנט תמיד היה שם לשרת מחאות – אך היום בעידן המדיה החברתית ופלטפורמות כדוגמת פייסבוק – "תידלוק" ההפצה הרבה יותר מהיר וויראלי.

זה לא חדש שבפייסבוק גולשת חצי מדינה באופן אקטיבי גורף מאז תחילת 2011 ושכל נושא ההתייחסות לדברים הנאמרים בסטטוסים של אנשים, הופך להיות גם חלק משיחת היומיום השגורה בפיהם של רבים מהם.
כל הכניסה של פייסבוק לתודעה של אנשים הגיעה בעקבות גל של שינויים טכנולוגיים, שידרוגים שנעשו בפלטפורמות השונות ובעקבות העובדה שאירגונים ובעלי עסקים החלו להבין את מגוון יתרונותיה של המדיה החברתית (כגון – קשר ישיר עם הלקוח, אפשרות מתן שירות לקוחות מעולה, יצירת אינטראקציה ושיחה חיובית על המותג, ריכוז אוהדים / קהילה במקום אחד, ויראליות למגוון השירותים של החברה / ארגון/ מותג, ההזדמנות ליצירת חיבור רגשי עם הלקוח ועוד).

הרי בסופו של דבר – מזה הפגנות? – הפגנה פירושה התאגדות של מספר אנשים המפגינים את דעתם בפומבי בנושא מסוים, כאשר פה מתבטא בפירוש חופש הביטוי וחופש ההתארגנות.

מחאות מהספה בסלון

וכשאנחנו מדברים על מדיה חברתית – הרי שהיא מושתת על עקרונות אלו.
פייסבוק בפרט, הינה פלטפורמה המאפשרת חופש ביטוי לכל מי שלוקח בה חלק וחופש ההתארגנות הבא לידי ביטוי בקבוצות, דפים וקהילות שונות הנוצרות בתוך כל תמהיל המדיה הזו.

לעומת הפגנות ומהומות בהן יוצאים האזרחים מהבית ומתאחדים ברחובות כנגד הממשלה או השלטון המקומי, אצלנו בישראל לאנשים יותר נוח לשבת על הספה בסלון או הכורסא בחדר עבודה, ללחוץ על כפתור ה"לייק" ולהצטרף לקהילה וירטואלית ולהפגנה שהם לא צריכים לעשות הרבה ובכל זאת מקבלים את התחושה שהם לוקחים חלק במשהו גדול מהם ושיש להם אפשרות להביע את דעתם בחשיפה שווה, אם לא יותר גדולה אפילו, דרך המסך והעולם הוירטואלי.

בגלל המסה ההולכת ומתעצמת של אנשים הפעילים בפייסבוק בישראל ובשל החשיפה הרבה והקלות הבלתי נסבלת של הצבע על ה"לייק" ועל ה"שיתוף" ו"הזמנת חברים", כל אחד יכול היום להשפיע ולקחת חלק בתופעה ובמהפיכה כזו או אחרת.

השפעת האזרח הקטן על הפוליטיקה

מחאת ה"קוטג'" היא לא ההתארגנות הראשונה שהופיעה במדיה החברתית.
באפריל 2010, כל המדינה לבשה לבן ב"יום בלבן" לכבוד גלעד שליט. או לפחות טענה כך, ע"י שינוי תמונת הפרופיל של כל אחד בתמונתו של שליט. המחאה הזו החלה ע"י איש פרטי שפתח דף והביא לחיבור ריגשי בין אנשים רבים לסיפורו של גלעד.

ב25 ביוני נפתח דף לכבוד 5 שנים להעדרותו של גלעד שליט (http://www.facebook.com/giladshalit), הקורא לאנשים לחתום על עצומה למען שחרורו. את גלעד שליט טרם שיחררו, אבל כמעט 300,000 איש לקחו חלק במחאה, לחצו על הלייק והרגישו כי עשו משהו, ולו הקטן ביותר למען השבוי האבוד שהפך לסמל המחאות הישראלי.

למה זה קורה?

חוסר הגבולות המרחביים וחוסר מגבלות כמו מיקום גאוגרפי / סטטוס- תעסוקתי/ מעמד-חברתי מאפשר לגולשים, בכל מעמד או מיקום להביע את דעתם בידיעה, שכולם בעצם, חשופים לכולם, ללא כל קשר לכמות הכסף שיש לו בבנק, לכמות הפרסום שלו, לרמת ההשכלה וכדומה.
עולם האינטרנט פתח לאזרח הקטן אשר רוצה להביע את דעותיו אך קולו רוב הזמן לא נשמע, זירה בה הוא יכול לקחת חלק או ליצור בעצמו מעגלים ומחאות בידיעה שגם הוא, גם אזרחים אחרים כדוגמתו וגם אנשים בעלי השפעה, מהשלטונות או מגופי ציבור מכובדים – שטים כולם באותה הסירה – סירת המדיה החברתית. כולם בעצם בעלי יכולת להשפיע על השיחה ואם נלךרחוק יותר – כולם כאחד יכולים להיות בעלי השפעה גם על החלטות גדולות, פוליטיות או צרכניות.

האם למחאות האלה יש סיכוי לפרוץ את הגבולות הוירטואלים?:

; ראינו שמחאת הקוטג' הצליחה במידה מסוימת אבל המחאה נגד מחירי הדירות והאוהלים מול העיריה, סיפקה רק מספר מפגינים מצוצמצם לעומת אלפי לייקים. האם אפשר להסתפק בפעילות בפייסבוק, או שבסופו של דבר זה ייגמר רק בלייקים של אנשים. כלומר, האם יש צורך להויסף לכך פעילות שטח?

תשובה:

בעידן שלנו, הוירטואל והדיגיטל הם לא עוד מדיה. הם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים. חלק מהיומיום של כמעט כל אחד מאיתנו. הכל כבר אינטגרטיבי עם הכל. בטלויזיה ניתן למצוא דיגיטל, בפרינט יש דיגיטל (בעיקר בשל טכנולוגית ה

QR CODE,

משחקים הפכו דיגיטליים ואפילו כוס קפה וירטואלי בפייסבוק הפך לחלק משיגרתם של רבים.

כך גם השפעתה של המדיה החברתית על החיים שלנו. כבר ראינו כי המחאות פרצו את גבולות העולם הוירטואלי ולא פעם ולא פעמיים.

לדוגמא – המחאה הגדולה בנושא הקוטג' בפייסבוק, יצרה המון כתבות, טוקבקים ושיחות שנערכו בכל הפלטפורמות המצויות בעולם הדיגיטל, החל מכתבות בפורטלי ענק, תכתובות בפייסבוק, סרטוני יוטיוב ויראליים בנושא, שיחות בפורומים ופוסטים בבלוגים שונים בתחום הצרכנות.

כל ה"באזז" שנוצר סביב מחאת הפייסבוק, הוציא את המחאה מחוץ לגבולות הוירטואל -
היתה צניחה אדירה במכירות הקוטג' בכל הסניפים בהם נמכר הקוטג', רשת "מחסני כמעט חינם" ו"רמי לוי" הורידו את מחירי הקוטג' וגם שופרסל הצטרפה למאבק.

דוגמאות נוספות הן למשל מצריים, בה הוחלט לחסום את רשת הפייסבוק לאחר שהוקמו בה קבוצות מחאה כנגד הממשל המקומי, וכמותה עשו גם סוריה ואיראן, שלא אהבו לראות את תגובות המוחים במדיה החברתית והשביתו לחלוטין את הגישה לאתר הפייסבוק.

גם משרד החוץ, הגוף הכי סולידי במדינת ישראל, הבין את הכוח שטמון במילה של האזרחים ואת פוטנציאל המחאות לשנות סדרי עולם גם מחוץ לעולם הדיגיטלי והקצו כ-600 אלף שקלים

לבניית "צבא טוקבקיסטים" אשר תפקידו הוא הגנה על ישראל בפני מחאות חיצוניות, טוקבקים, כתבות ותגובות מחאה שליליות או פוגעות בפלטפורמות המדיה החברתית השונות.

סופו של דבר, בדומה לנושא השיווק, אשר בבסיסו זהה בין עולם המדיה המסורתית למדיה הדיגיטלית, מאפייניה של המחאה הדיגיטלית אינם שונים בהרבה מדפוסי המחאה המסורתית המתקיימת במרחבי תלת המימד של המציאות.

אבל בעידן שלנו, כשהכל כל כך דינמי ומשתנה כמעט כל יום, אין לדעת מה צופן לנו העתיד ואילו גבולות יפרוץ עולם הדיגיטל בהתמזגות עם עולם המציאות, ומחאות וירטואליות שהיום השפיעו על מחירי הקוטג', עלולות מחר להביא להחלטות בטחוניות ופוליטיות ולהרים ולהפיל שלטונות ובעלי עמדות פוליטיות מכיסאם.

גאווה לאומית – העם יוצא לרחובות

אז נכון.
יותר נוח להפגין מהסלון. אבל אין ספק שברחובות, הרעש והכוח חזק לא פחות.

כשהסתובבתי בין האוהלים, הרגשתי את האנרגיות. את התשוקה לחיים.
אני כל כך גאה בנו. בארץ הזו. בכוח של העם.
הוא מתבטא לא רק באינטרנט. סוף סוף אנשים פרצו את הקירות בפייסבוק ויצאו לרחובות.

גאווה אמיתית.